השופטת הילה גורביץ ועו”ד רחל בן-ארי עוסקות לכאורה בשיבוש מהלכי משפט בגלוי, למעלה משנה, כצמד עברייניות חסרות מעצורים וחסרות בושה
הפרשה מציגה את הבעיה האמתית של מערכת המשפט בישראל: התפוררות חברתית ואבדן האמנה החברתית. מצב בו משפטנים – עורכי דין ושופטים – פיתחו לעצמם חוקים משל עצמם, ובכללם היתר להונות, לגזול ולחמוס אחרים.
עו”ד רחל בן-ארי, לדוגמה, היא דמות ציבורית שהתקשורת אוהבת ללטף. “מקורבת לביניש”, חברת הועדה לבחירת שופטים במשך 2 קדנציות, יועמשית הטכניון וועד ראשי האוניברסיטאות – עוסקת לכאורה במרמה חסרת מעצורים וחסרת בושה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בצוותא חדא עם שופטת שבן-ארי קידמה את מינויה…
במקביל, עו”ד רחל בן-ארי מתועדת בתקשורת כמובילת מחאה נגד רפורמה במערכת המשפט: “אנחנו פה בשם הדמוקרטיה כי רוצים לקחת לנו אותה, וזה הכי מסוכן”… “לוקחים לנו את העצמאות השיפוטית בדרכים שונות…”.
השילוב של דבריה לתקשורת ומעשיה בבית המשפט מציג את עו”ד רחל בן-ארי כעוקצת מקצועית.
ובאשר לשופטת הילה גורביץ, אם נצרף את הגיגיה השיפוטיים [“סדרי הדין הם הכלל – חריגה מסדרי הדין הוא החריג… סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כבודו במקומו…”] ומעשיה בבית המשפט, היא אינה נופלת מעו”ד רחל בן-ארי במאומה.
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינו עומד בדרישות המינימליות ביחס לחובותיה של המדינה לקיים בתי משפט לתושביה לפי האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות (1966). הדרישה הבסיסית היא “competent court”. בתרגום העברי הרשמי הדרישה הפכה ל”בתי משפט מוסמכים”. אולם המונח האנגלי המקורי אוצר בחובו גם את המובן של “בית משפט רושם” ו”בית משפט כשיר”. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינו מקיים אפילו את הדרישה של “בית משפט רושם”. הכתבים מופיעים ונעלמים, מוסתרים באופן בררני מהצדדים, נרשמים רישום משובש בכוונת מכוון… אדם עומד נדהם: מאיפה מצאה השופטת הילה גורביץ שיש לה סמכות לעשות דברים כאלה בבית משפט? ואז אתה נזכר – אלה שופטים שגדלו אל תוך נט המשפט. כל מה שהמערכת מאפשרת להם לבצע, מבחינתם הוא חוקי.
פרופ’ דפנה הקר יכולה לקרוא לזה “ירידת הפורמליזם” ו/או “אקטיביזם קיצוני” ן/או “כאוס”. ח”כ שמחה רוטמן יכול לקרוא לזה “החור השחור”. בשורה התחתונה בתי המשפט לענייני משפחה בישראל מראים שחיתות מוסדית, ולפעמים גם סממנים של פשיעה מאורגנת.
המצב בבתי המשפט לענייני משפחה הוא מן המפורסמות כבר יותר מ-10 שנים. אולם בתי המשפט המחוזיים והעליון, כמו גם הפרקליטות והיועמשים ממשיכים לספק להם סנדקות ואי-ענישה.
המצב חמור יותר מסתם הפקרות. רשויות המדינה כופות על האזרחים להשתמש במוסדות, בהם האזרחים נתונים בידיהם של מעוולים, גזלנים ועבריינים, הפועלים תחת קורת גגו של בית משפט של מדינת ישראל.
השופטת הילה גורביץ ועו”ד רחל בן-ארי עוסקות לכאורה בשיבוש מהלכי משפט בגלוי, למעלה משנה, כצמד עברייניות חסרות מעצורים וחסרות בושה
הפרשה מציגה את הבעיה האמתית של מערכת המשפט בישראל: התפוררות חברתית ואבדן האמנה החברתית. מצב בו משפטנים – עורכי דין ושופטים – פיתחו לעצמם חוקים משל עצמם, ובכללם היתר להונות, לגזול ולחמוס אחרים.
עו”ד רחל בן-ארי, לדוגמה, היא דמות ציבורית שהתקשורת אוהבת ללטף. “מקורבת לביניש”, חברת הועדה לבחירת שופטים במשך 2 קדנציות, יועמשית הטכניון וועד ראשי האוניברסיטאות – עוסקת לכאורה במרמה חסרת מעצורים וחסרת בושה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בצוותא חדא עם שופטת שבן-ארי קידמה את מינויה…
במקביל, עו”ד רחל בן-ארי מתועדת בתקשורת כמובילת מחאה נגד רפורמה במערכת המשפט: “אנחנו פה בשם הדמוקרטיה כי רוצים לקחת לנו אותה, וזה הכי מסוכן”… “לוקחים לנו את העצמאות השיפוטית בדרכים שונות…”.
השילוב של דבריה לתקשורת ומעשיה בבית המשפט מציג את עו”ד רחל בן-ארי כעוקצת מקצועית.
ובאשר לשופטת הילה גורביץ, אם נצרף את הגיגיה השיפוטיים [“סדרי הדין הם הכלל – חריגה מסדרי הדין הוא החריג… סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כבודו במקומו…”] ומעשיה בבית המשפט, היא אינה נופלת מעו”ד רחל בן-ארי במאומה.
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינו עומד בדרישות המינימליות ביחס לחובותיה של המדינה לקיים בתי משפט לתושביה לפי האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות (1966). הדרישה הבסיסית היא “competent court”. בתרגום העברי הרשמי הדרישה הפכה ל”בתי משפט מוסמכים”. אולם המונח האנגלי המקורי אוצר בחובו גם את המובן של “בית משפט רושם” ו”בית משפט כשיר”. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה אינו מקיים אפילו את הדרישה של “בית משפט רושם”. הכתבים מופיעים ונעלמים, מוסתרים באופן בררני מהצדדים, נרשמים רישום משובש בכוונת מכוון… אדם עומד נדהם: מאיפה מצאה השופטת הילה גורביץ שיש לה סמכות לעשות דברים כאלה בבית משפט? ואז אתה נזכר – אלה שופטים שגדלו אל תוך נט המשפט. כל מה שהמערכת מאפשרת להם לבצע, מבחינתם הוא חוקי.
פרופ’ דפנה הקר יכולה לקרוא לזה “ירידת הפורמליזם” ו/או “אקטיביזם קיצוני” ן/או “כאוס”. ח”כ שמחה רוטמן יכול לקרוא לזה “החור השחור”. בשורה התחתונה בתי המשפט לענייני משפחה בישראל מראים שחיתות מוסדית, ולפעמים גם סממנים של פשיעה מאורגנת.
המצב בבתי המשפט לענייני משפחה הוא מן המפורסמות כבר יותר מ-10 שנים. אולם בתי המשפט המחוזיים והעליון, כמו גם הפרקליטות והיועמשים ממשיכים לספק להם סנדקות ואי-ענישה.
המצב חמור יותר מסתם הפקרות. רשויות המדינה כופות על האזרחים להשתמש במוסדות, בהם האזרחים נתונים בידיהם של מעוולים, גזלנים ועבריינים, הפועלים תחת קורת גגו של בית משפט של מדינת ישראל.